החלטה בתיק מ"ת 15152-03-12

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו לכאורה ביצוע עבירות של זיוף סימני זיהוי רכב, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, קשירת קשר לפשע, חבלה במזיד ברכב, ניסיון גניבת רכב, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה פוחזת ותקיפת שוטר.

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 09.12.11 או סמוך למועד זה, קשר המשיב קשר עם אחר לגנוב רכב מסוג מיצובישי אשר חנה ברחוב פירברג בבאר שבע (להלן: הרכב).  במסגרת הקשר הגיעו המשיב והאחר למקום חניית הרכב כשהם נוסעים ברכב מאזדה לאחר ששינו את לוחיות הרישוי שלה. השניים התפרצו לרכב במטרה לגונבו ולאחר מכן עזבו את הרכב ונסעו מהמקום. סמוך לאחר מכן שבו המשיב והאחר לרכב, המשיב נכנס לרכב והחל לפרק את מתג ההתנעה.

בתוך כך, ניסה השוטר דסקלו לעצור את המשיב אולם המשיב הצליח להימלט ממנו לאחר שהכה אותו בחבטות אגרופים בפניו ובחזהו. במעמד זה הגיע האחר סמוך למשיב כשהוא נוהג ברכב המאזדה, המשיב עלה לרכב המאזדה ושניהם פתחו במנוסה כשבעקבותיהם נוסע רכב משטרה ומורה להם לעצור אולם השניים לא שעו לקריאות המשטרה והמשיכו בהימלטותם. בהמשך בלם האחר במפתיע את הרכב וגרם לשוטר להתנגש בו מאחור ומיד לאחר מכן המשיך בנסיעה והשניים הצליחו להימלט מהמקום.

ב"כ המשיב חלק על קיומן של ראיות לכאורה.

ראשית נטען כי אין מחלוקת שהמשיב לא נהג ברכב אלא האחר, כמו כן, השוטר אוקנין שנהג ברכב המשטרתי לא הבחין באדם נוסף הנוסע ברכב המאזדה מלבד האחר ועל כן לא ניתן לייחס למשיב עבירות הנוגעות לשימוש ברכב. אשר לעבירת הזיוף-נטען כי לא קיימות ראיות לכך שהמשיב זייף את לוחיות הרישוי ואף לא ראיות לכך שהלוחיות זויפו.

אשר לעבירות התקיפה וההפרעה לשוטר- נטען כי הראיה היחידה לחובתו של המשיב בעניין זה היא עדותו של השוטר דסקלו, אשר טען כי זיהה את המשיב מעבודתו במשטרה, כאשר מדובר היה בשעת לילה מאוחרת. בנוסף נטען כי על המשטרה היה לערוך ניסוי על מנת לבדוק אם ניתן להבחין בתווי פניו של אדם בתנאי התאורה ששררו במקום בשעת חשיכה אולם ניסוי שכזה לא בוצע וכן לא בוצע מסדר זיהוי תמונות לשוטר דסקלו על אף שצריך היה לעשות זאת. לחילופין טען ב"כ המשיב, כי באם קיימות ראיות לכאורה, לא קיימת עילת מעצר מאחר ומדובר במשיב אשר אין לחובתו עבר פלילי ועל כן, יש לשחרורו לחלופת מעצר. בעניין זה טען בנוסף ב"כ המשיב כי ה"אחר" שוחרר למעצר בית על אף שאין מחלוקת שהוא זה אשר נהג ברכב ועל כן, אין מקום לערוך אבחנה בינו לבין המשיב ויש לשחרר אף את המשיב.

ב"כ המבקשת מנגד טען כי קיימות ראיות לכאורה לחובת המשיב, המתבססות בעיקרן על עדותו של השוטר דסקלו אשר ניהל מאבק פיזי קרוב עם המשיב שבמהלכו הצליח השוטר לזהות את המשיב אף מתוקף עבודתו כשוטר. השוטר אף ציין כי במקום הייתה תאורה טובה וכן ידע לזהות את המשיב בשמו. אשר לשחרורו של האחר למעצר בית- נטען כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים מאלו המיוחסים לאחר שכן המשיב הוא זה אשר לכאורה פרץ לרכב ותקף את השוטר. מעשים אלו מעידים על המסוכנות הנשקפת מפניו. בנוסף, כנגד המשיב תלויים תיקי מב"ד נוספים אשר באחד מהם מיוחסות למשיב עבירות דומות ועל כן, יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

לאחר ששמעתי את טיעוני עיינתי בתיק החקירה נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה.

אקדים ואציין בטרם אפרט את הראיות כי עסקינן בתיק שבו הסוגיה העיקרית העומדת לפתחו של ביהמ"ש הינה שאלת הזיהוי. עוד אציין כי אין מחלוקת אמיתית שזיהוי זה מבוסס בעיקרו על עדותו של  השוטר יוני דסקלו.

לגופם של דברים , מעדותו של השוטר דסקלו מיום 08.12.11 עולה כי לאחר דיווח שהתקבל מחברת איתורן אודות ניסיון גניבת רכב ברחוב פיארברג, הגיעו הוא והשוטר אוקנין למקום והבחינו בסימני פריצה לרכב מסוג מיצובישי. השוטר דסקלו התמקם בתצפית על הרכב ואילו השוטר אוקנין נשאר ברכב המשטרתי. בשעה 21:10 לערך הגיע רכב מסוג מזדה 6, ממנו יצא בחור הלובש קפוצ'ון כהה עם הדפס מקדימה ועל ידיו כפפות בצבע לבן ונכנס לרכב. או אז החל השוטר דסקלו לרוץ לעבר הרכב וכאשר הגיע, הבחין בבחור "מתעסק עם הסוויץ'".

בהמשך עדותו מסר: "פתחתי את הדלת וצעקתי משטרה באותו רגע חשוד הסתובב נתן לי בעיטה בבטן עם רגלו הימנית, תפסתי את הכובע של הקפוצ'ון שעל ראשו והורדתי את הכובע מראשו והבחנתי באותו הרגע בבחור שאני מכיר אותו מעבודתי כבלש במשטרת באר שבע כבר כ-5 שנים ואני מכיר אותו היטב ממעצרים קודמים וראיתי אותו מספר רב של פעמים במשרדנו בבזל. פרטי החשוד הם : עזאמי אלסאנע והוא מתגורר בתראבין החדש ליד ישוב רהט ... החשוד התחיל להתפרע עם ידיו כאשר אני מקבל ממנו אגרופים באזור הפנים והחזה..."

בהמשך תיאר השוטר בעדותו כי המשיב הצליח להשתחרר מאחיזתו כאשר הוא משאיר את החולצה שלו אצלו ביד ונמלט מהמקום ברכב המאזדה, אשר הגיע בסמוך אליו כשהוא נהוג בידי האחר.

במענה לשאלה, מה הייתה התאורה במקום ציין השוטר כי הייתה תאורת רחוב והראות הייתה מצוינת.

מזכ"ד שנערך ע"י מישייב איליה מיום 08.12.11- עולה כי לאחר שהשוטר דסקלו נקב בשמו של המשיב, אותרה תמונתו במחשב המשטרתי והוצגה בפני השוטר דסקלו- "ויוני אישר כי אכן זה החשוד אליו הוא התכוון".

כאמור, ביחס לראיות אלו טען ב"כ המשיב ארוכות הן ביחס לזיהוי, הן ביחס לשאלת הביצוע בצוותא ומידת היכולת לייחס למשיב את מעשיו של האחר (הנהיגה במזדה).

ראשית, אקדים ואציין כי דינן של טענות אלו להתברר במסגרת התיק העיקרי שכן כידוע אין בית המשפט נכנס בשלב זה לשאלות של משקל ומהימנות. שנית, גם אם דברים אלו דינם להתברר במסגרת התיק העיקרי, לא ניתן לומר על פניו כי תנאי הזיהוי היו קשים כך שכבר עתה אין לייחס לזיהוי זה כל משקל. מעדותו של השוטר דסקלו עולה כי לכאורה היה באפשרותו לזהות את המשיב שכן המרחק ביניהם היה קטן ביותר, עד כדי כך שהשוטר הצליח להוריד את הכובע מעל לראשו של המשיב אשר לכאורה נאבק עימו ותקף אותו.

המשיב זוהה ע"י השוטר מתוקף עבודתו במשטרה- ממעצרים קודמים וכן מפעמים נוספות שראה אותו בתחנת המשטרה. השוטר דסקלו אף ציין כאמור בעדותו כי תנאי הראות היו טובים וכי הייתה תאורה במקום.

אשר לסוגיית הזיהוי בהליך המעצר, ראויים לציטוט דברי כב' השופטת ארבל בבש"פ 8899/11 פלוני נ' מ"י באומרה : "זיהויו של אדם כמבצע עבירה לא חייב להיות מוחלט, וניתן להסתפק ברמת זיהוי פחותה מכך, במיוחד אם ישנן ראיות חיצוניות לחיזוק הזיהוי (ראו והשוו: ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849, 857-856 (1999)). נכון הדבר בבחינת קל וחומר כאשר מדובר על ראיות לכאורה שטרם עברו את "כור ההיתוך של ההליך הפלילי" (פרשת זאדה, בעמ' 143)."